אין החצר מלאה עכשיו
אלא במי שצריך להיות ובא.
בה גם שיג ושיח
דרדר עיקש לא חסר
ואין הפתח סגור או פתוח
אך מה שהיה בו קיים.
תוציא גם לו מילה תדגיש את החסר
כאלה הם החיים הרצוי והמצוי.
ואם אין אלוהים מה יעשה האדם. ובסופו של דבר גם רכבות הן בשר ודם מסוג אחר, וגם הן חוזרות אל העפר. עוברות את כל העונות מייחלות לאביב נעוריהם. יש והן צוהלות למרחוק ויש שחונקות דמעה, יורדות מהפסים.
הנחתי
את המפה על השולחן
את הפרחים אקנה מחר.
אשתי כבר לא מבשלת דייסה
וכבר לא מצחיק עם כל ההכנות.
אני אראה את סיומם רק,
בעת אניח פרחים בחיקה של אשתי
וזרועותיה כה עייפות.
זו לא אינטואיציה
להיות בין הצללים כשהיום מאיר והצבע
שוטף את דמיונך.
להיות שבוי של הזמן להלך
מת בין החיים, למחוק ולגלות שכבות.
לראות את החיים כשאתה בדרך או
שהם בדרך, בדגש על לחיות.
בין כל החושך הזה נגלה האור מעין
נקודת חיים באפלה.
והארץ קטנה מאוד, ואני יכול להכיל אותה בתוכי, סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי ומיפלס הכינרת תמיד בתודעתי. ולכן אני יכול לחוש אותה כולה בעצימת עין: ים עמק הר. ולכן אני יכול לזכור את כל אשר קרה בה בבת אחת, כאיש שזוכר את כל חייו ברגע מותו / יהודה עמיחי