כמה יפה התבונן וכמה הפליא לכתוב יגאל סרנה על בית הקברות הזה לפני כמה שנים: לפנות ערב נעול השער ויש לטפס על החומה כדי לבוא אל בית העלמין בן 109 השנים ברחוב טרומפלדור. זהו גן אבן וחבצלות, מבוגר מהעיר בשבע שנים ומכיל כחמשת אלפים קברים. מקבר חלל החולירע של 1902 ועד סמי עופר ואפרים קישון, נחום גוטמן ושושנה דמארי, שינקין ונורדאו וחיים ברנר. פנתיאון האומה. טרם חושך קרב הים, ורוחו המלוחה מפוררת את המצבות כמו את כל בתי העיר. כל תל אביב בנויה מחומרים רשלניים של קבלנים שאצה להם הדרך. טרם סיימו להקים גורד שחקים, וכבר נשבר השיש בתחתיתו. ראו למשל את מגדל נצב"א שמזרקתו יבשה ולוחותיו מנופצים. אין תפארת בעיר הזאת.
טרומפלדור הוא בית קברות צפוף שערך חלקה בו כדירונת בברלין. בין הטמונים ה"גלמוד" הוא המנוח הכי נפוץ. עשרות קברים כאלה פזורים פה. כמה יפה המילה הזאת, טעונת עצב ובדידות. זה חסר הבית, הזר, החלוץ שטרם נטע שורש. מרגע הקמתה של העיר העברית הזו נמשכו אליה גלמודים וניצולים שחיו בה לבדם בדירות חדר, מרתפים, חדרי הסקה וגג. ברגע זה יושב מולי גלמוד בבית הקפה שלי. קורא עיתון, לוגם קפוצ'ינו, לבדו אך מוקף חיים. זו ברכת העיר.
על קברי הגלמודים פלטת בטון ועליה: "פ.נ. גלמוד". במשך השנים קרסו מצבות הפאר שעליהן נחרת פעם: "לעולם לא נשכח", או "שלום לך אב יקר/ בקבר, האם לך קר?" או "פעוטתנו הנחמדת צפרירה". מתי חולירע ופרעות, עשירים ואלמונים שרק חבצלת החוף מתעקשת לפרוח על קברם.
