מציאות

לפעמים

עוצמת עיניים

ושומעת אותך מסתכל עליי.

כמה קשה יכול להיות

כאשר המחשבה

לא תופסת

מציאות.

נדבך נדבך צמח

מה יכולתי

לעשות.

תפרתי לו את הבית

כל פעם שגדל.

מעשה טלאים.

נדבך נדבך צמח

ונעליו

כבר לא התאימו למידותיו.

ימים גשומים

אני אוהב

רחוב

שרואים את הקצה הרחוק שלו.

בימים גשומים

אני סתם הולך לשם.

יקום קטן

עוצמת
עיניים
ונותנת לכל לגעת
כך אוספת את עצמי
כמו יקום קטן.

נגוע באנורקסיה הפוכה

כאשר שתיקותיי מדברות

אני מכשכש
בזנב.
השתיקות עושות אותי
רעב למילים
אשר 

אינן בנמצא.
נגוע באנורקסיה
הפוכה.

צחוק האבטיחים להתפקע

עושה גלים במים רדודים
ומי שמאזין לשקט
נרעש.
הלכתי היום לשוק
שמעתי את צחוק האבטיחים
להתפקע.

עושה גלים במים רדודים
ומי שמאזין לשקט
נרעש.
הלכתי היום
לשוק
שמעתי את צחוק האבטיחים
להתפקע.

הר על אפך

תמיד 

מאיזשהו מקום
רואים כל 

דבר.
ומאידך גיסא
לפעמים הר על אפך
ועיניך לא רואות
דבר.

רעיל ומר

לוקח את דבריי

חזרה
אל בית הבליעה
ושם נוכח עד כמה רע היה טעמם.
אומרים על צמח הלענה, הקיקיון
שהוא מרפא.
אם כך
למה הוא רעיל ומר.
מידתיות היא מידה טובה
גם לטוב ובעיקר לרע.

בועז ורות

 אלימלך, מגדולי הדור ומהחשובים שבו היה. בשעת דחקם נתנו אנשי הדור את עיניהם באלימלך, אולי על ידו תצמח הישועה. אולם אלימלך ירד מן הארץ לשדה מואב.

 

כאשר קיימות אצל האדם נגיעות אנוכיות כלשהן, אין הן מצטמצמות ביחס לחברה בלבד. המבט האנוכי גורם גם לירידה מן הארץ, ואחר כך גם לבגידה באומה ובאלוקיה: "ויישאו להם נשים מואביות" (רות א', ד').

 

ואכן עונשם לא אחר לבוא: "וימת אלימלך איש נעמי ותישאר היא ושני בניה… וימותו גם שניהם, ותישאר האישה משני ילדיה ומאישה" (רות א', ג'-ה').

 

בארץ ישראל המצב הכלכלי משתפר והולך. השמועה על כך עושה כנפיים ומגיעה עד שדה מואב. אצל נעמי מאומה לא משתפר, מאומה לא יכול עוד להשתפר. נעמי ששבעה מישיבת חוץ לארץ על כל נוראותיה, מחליטה לשים קץ לגלותה ועומדת לשוב לארץ. זוכרת היא היטב את היום שבו ירדה מן הארץ. עד כמה עגומה ההשוואה. 'מלאה הלכה מבית לחם, ועתה…?'

 

נעמי מחליטה לעלות על דרך חדשה. לעולם לא מאוחר מדי. אמנם את בעלה ואת שני ילדיה כבר לא תוכל לראות, אך לפחות תראה את הארץ לעת זקנתה.

 

נעמי ששמה מורה על נעימות הליכותיה, מקרינה מנועמה גם על כלותיה האלמנות, והן מצטרפות אליה בדרכה. מתוך גבורה נפש בלתי מצויה, בוחרות הן להסתפח לעם ישראל ולוותר על התענוגות של בתיהן העשירים. מתוך הכרה מלאה עוזבות הן את משפחותיהן ונלוות אל נעמי השכולה והגלמודה. אך נעמי מתארת בפניהן את המצב האמתי שאליו הן עתידות להיקלע אם תמשכנה עמה. מתוך חמלה כנה היא חוזרת ומפצירה בהן: "שובנה בנותיי!"

 

על פרשת דרכים נפרדות דרכיהן. ערפה נשמעת לצו ההיגיון וחוזרת למואב. אולם רות בוחרת בדרך אחרת: "ורות דבקה בה". דבקה היא בחמותה ודבקה היא בעקרונות של הטבה לזולת בכל מחיר. מודעת היא לגורל הקשה שהיא ניצבת בפניו. אך דתה ועמה של נעמי קוסמים לה. היא חפצה בחיי אושר פנימיים, שכמותם אין למצוא אלא אצל היהודים. עמם היא תקשור את גורלה.

 

חמיה אלימלך, ובניו מחלון וכליון, ירדו מן הארץ ונשאו נשים נוכריות מתוך כניעה לאנוכיות. היא, מתוך ביטול כל זיק אנוכיות, הגיעה אל האמת והתקרבה אל אלוקי ישראל.

 

במידת החסד כונן הקב"ה את כס מלכותו בעולם, בחסד יכון גם כס המלוכה בישראל. מלכי ישראל, מלכותם אינה לשם ממון או כבוד, אלא לשם הטבה לזולת. גם מלכותו של המלך המשיח מתוארת בנבואה כשיא התגשמות השאיפות לשלום ולטוב בין כל ברואי עולם. בהדבק רות – אשת החסד, בבועז – איש החסד, תחל בישראל צמיחתה של שושלת המלכות.

 

בשדה חומל בועז על רות ומבקש ממנה: "הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי" (רות ב', ח'). בועז נושא את רות כדי לגמול חסד עם החיים ועם המתים. בשורה של מעשים טובים מתגלית לפנינו אישיותו של בועז, אישיות המגלמת חסד והטבה לזולת. החל במצוות מתנות העניים שבועז כה מקפיד על שמירתן, וכלה במצוות הייבום שסודה הוא גמילות חסד עם נשמות המתים. כל מעשיו שזורים ורצופים חן, חסד ורחמים. אכן, ראוי הוא לרות, והיא ראויה לו.

 

חסד בחסד נפגשו, ומבית גדול זה מתחילה להתרקם מלכות ישראל. זו השושלת שראשיתה בחסד, מרכזה בדוד מלך ישראל ואחריתה במלך המשיח, שהוא התגלמות הטוב המצוי בעולם.

מעיין החיים

אנשים

מחפשים
את מעיין החיים.
ואני אומר להם געו ביצירה
ולא תחפשו יותר.