יוסי ארדיטי - ענבל אשל כהנסקי

היי ענבל , 
מתוך מציאות אני כותב, כאשר גופי מצולק, 
אין לי ספק שלא ניתן להשיב את הזמן, 
ואפרופו, 
מישהו פעם אמר לי שאלוהים נתן לי סתירה כדי להחזיר אותי למי שאני למהותי ולמקומי, 
לכאורה הייתי צריך להיפגע מדבריו, להיות לוחמני ונקמני , 
למעשה לא נגעתי בנקמה , מצאתי את עצמי בהשלמה עם היקום
הפציעה לא עצרה את חיי, אך כמו עוף החול התחדשתי , 
לא, הצלקות לא יעלמו ואת הנעשה לא ניתן להשיב, 
נושא בחובי את את מי שהייתי, ומי שאני, לדרך חדשה ברורה דרך שרואה עתיד רואה אומנות בחיים וחיים באומנות, כי היא שפה אוניברסלית, ואני הקטן שהתמודד בקיום היום יומי מתפנה להיות שופר בחלקת האלוהים הקטנה שלי, לצאת מתוך המסגרת מתוך הריבוע ולראות ממקום אחר את מקומי, ולהרגיש את מקומם של אחרים לידי ולא במקומי , לא מעליי ולא בחזקת מותר לי או מגיע לי,
יש בי סימביוזה בין הגוף והנפש הכואבים והשכל שדורש הקלה. 
ועם יד על הלב, איני יודע איפה הייתי לולי הפציעה, אני רואה את הכוס החצי מלאה, מעין "מעז יצא מתוק" זה אכזרי לומר שאני מאוהב בפציעה שלי , זאת אני אומר, 
אך הפציעה פתחה בי עולם אחר, פשוט פתחה את עיניי, זה לא אומר, שלא היו בי הדברים האלה. וזה לא אומר שלא היית יכולה להצליח בלי המחלה, זה רק לא להיתקע עם חמלה עצמית, כי היא שורש לאי צמיחה.
חיבוק שלי אלייך, פתחת את לבי!