האומנות שלי - יוסי ארדיטי

וכשבאו הצללים לבשר כי האור פחת ידענו. זריחות הן עניין של זמן.

אין שקט בעולם הדממה ואין דממה אלא באי יכולתו של האדם לרדת לרזולוציה כזו של הקשבה.

כאשר אתה מסתכל בקטן הדבר נראה גדול. כאשר אתה מסתכל בגדול הדבר נראה קטן.

לפעמים  אני זה כל מה שאני צריך ועכשיו זה מיותר.

הדברים הכבדים באמת שמורים אצלי בתיבה. תלויים בשרשרת חוליות על צווארי הם המשקולת שאני לא מציף.

איני ראוי להרים מטבע שמישהו אחר איבד. מישהו שעבד ונתן מעצמו לחינם. ענייני גורלות בכף ידי צריך להיות בצד הנכון כדי להעריך פור שנפל.

יכולתי לראות בעיניה את שהיא שמרה בפנים. לבי, עמד מלכת.

את האדמה איני משקה יום יום אך היא מאכילה אותי כל השנה. שנה, שנה.

החושך ירד עוד לפני שקיעת החמה בציר של יום ארוך נבלע  בתעתועי הלב. רחש הגלים נשמע למרחוק.

היא הייתה, כל הזמן רק מה, קצת ביישנית עכשיו קורנת השמש שלי.

את האוויר אני נושם מתוך צורך קיומי. מסתכל סביב פרחים נקטפים שמים בוכים והדלת נפתחת ונסגרת.

-הבעירה אש, בלבבי הכל היה מוכן. -עצוב לי נורא בימים אפורים. -כאשר כתום השמים אודם חמה, לבבי מתכנס אל עצמו להבין את יופיו של הטבע. - אומרים ש...

עיניים קרועות לרווחה  הן עיניים שלא עוקבות מציאות עכשווית נודדות בעבר  הכואב.

ימים של  שמש  אינם באים מאליו  אלו ימים שאנו מזמנים לחיינו.  לסדוק את השחור  להכניס שביב של אור יהיו יריית פתיחה.

אם תיקח אתך חופן חול תוכל להצמיח אדמה לרגליך בכל מקום.