יום שני, 23 באפריל 2012

רינו צרור

מאז ועד עכשיו, היא נמשכת.
היא לא עוצרת כשמכריזים על הפסקת אש. גם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי. אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית. והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא חושבת שאני שלה. 
היא תופסת אותי ברגעים לא צפויים, ואז חונקת. 
הזיכרון חונק. 
וחוסר האונים מטריף את המוח, עד שאני דומע. מקלל ודומע ורואה את רמי ואת דובל'ה ואת יגאל מול העיניים ממש. אז אני רותח. 
המלחמה הזו באמת קרעה לי את הצורה. נכנסתי אחד שלם, ויצאתי אחר. באנו אליה שניים, חברים טובים לאללה, אבל חזרתי לבד. אני איבדתי חמישים אחוז מן הכוח. ולולא האישה שהופיע פתאום, מתולתלת וסוערת ומבקשת להשלים את חסרונו של המת, מה לי ולכם. 
יום רביעי, בין 8ל-10, גלי צה"ל. אל תשאירו אותי לבד שם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה