מגליד מדמם

מילים יוסי ארדיטי
בעוד שעות מספר 
שב נשב, 
על כיסאות באולם.
אני אשב על כיסא שימלא אותו הכאב שבי
ובכיסאות החסרות חיים, לא ישבו.
המשותף לכולנו היא המלחמה שהשחיתה. 
לא משנה איזו מלחמה ואיך יקראו לה 
היא זו, המלחמה לחיים, ואת אלה שהיא גבתה.
באולם הכואב הזה, נסתכל זה על זו, וזו על זה ונדע 
את מי היא השאירה וכמה הוא שילם 
אלה שיצאו ביד ועין 
את המשותקים 
השרופים
ובמקרה הרע, אלו מקרי הראש, כן אלה שחזרו אך 
זה כבר לא הם ממש.
בשעה 20.00 בדיוק נשמע את הדמעה שצופרת בלב כולם.
ואת נזכור. 
בסיום הטקס נזוז במקומותינו חסרי מנוחה לאט לאט נעזוב את האולם 
ואלה שכמוני יחזרו הביתה עם חיסרון מה, ואלה שלא יחזרו ויישארו בזיכרון העם.
וכך שנה שנה הגלד שלא מגליד מדמם. 

לא כל-כך רציתי לכתוב,
יש בי הדחקה,
כנראה נפרץ בי משהו,
אותו הגלד.