25/11/2010
היום ביקרתי במוזיאון ת"א בתערוכה של רב אומן משה גרשוני.
תערוכה שעושה לך שטיפה ומילוי, הופכת את הבפנים החוצה, בוחנת לבבות נוגעת במוסר הכליות.
צולבת מענה ומתענה, שופכת זפת ומקיזה דם, כועסת בוכה מאשימה עולה ומעלה , ואין נס ולא נס.
מוציאה את האלוהים מהאין ליש, ואיני בטוח שהיא כופרת בעיקר, שונא אוהב , אין זה כלל ועיקר,
הבד סופג והצבע זועק, התנ"ך נשפך, והצלחות כתובות על פיהן והכול יכול עולה מהן.
אתה יכול לשנוא , לאהוב, לכשכש בזנב, אך לא תוכל להישאר אדיש.
אתה נכנס בדחילו וריחמו לקודש הקודשים, בחיל ורעד ומגלה את ארון הברית של האומנות ,
אתה מגלה שיח של מי עם מה, ושואל את עצמך האם להשיל את הנעליים, כי כל מחשבה זועקת בלב האני שבי, ומעוררת ומעירה שדים רדומים.
הולך ושונא, הולך ואוהב, ויודע כי החבילה עוד תגדל .
יצאתי מצומרר, נרגש, שונא ואוהב בו בזמן, וחושיי מעורפלים ממה שהסנפתי בעיניי, ורק דבר אחד יצא, הוא גדול.
יוסי ארדיטי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה