לאה גולדברג

 

הָיָה זֶה שֶׁקֶט אַחֲרוֹן שֶׁל קַיִץ –

צֵל קַל כְּקֶמֶט עַל מִצְחוֹ שֶׁל יוֹם.

וּשְׁנֵינוּ מוּל הַיָּם כִּנְטוֹת הַיּוֹם

יָדַעְנוּ כְּבָר, שֶׁאֵין תְּמוּרָה לַקַּיִץ.

קוֹל עוֹף תוֹעֶה נִנְעַץ בַּדּוּמִיָּה,

וּכְלִימוֹן בָּשֵׁל הִצְהִיב הָאֹפֶק.

מַה מִּתְרַגֵּשׁ וּבָא מִקַּו הָאֹפֶק?

יָדַענוּ – אֵין תְּמוּרָה לַדּוּמִיָּה.

אַךְ שְׁעַת-הַגְּבוּל הַזֹּאת נִפְלְאֵתָה

מִכָּל שָׁעָה שֶׁל זִיו שֶׁלֹּא תַּחְזֹר עוֹד,

אֲשֶׁר עַד כֹּה נָשָׂאנוּ בִּשְׁתִיקָה.

יָדֵינוּ כְּבָר שְׁלוּחָה אֶל צְלִילוּתָהּ

וְהִיא צוֹפֶנֶת כְּתֵבַת פַּנְדּוֹרָה

רוּחוֹת יָגוֹן וְסַעַר הַתְּשׁוּקָה.

[לאה גולדברג - 1935]