נכתב בעקבות תמונתה של ידידתי ליהי בר נוי.
עַד מָתַי נִתֵּן אוֹ שֶׁלֹּא נִתַּן
כַּאֲשֶׁר דִּמְעָה קְטַנָּה נוֹשֶׁרֶת,
אַמּוֹת הַסִּפִּים נִרְעָדִים,
וְאֵין בָּנוּ חַלְחָלָה,
מַכְאוֹב,
אוֹ לְפָחוֹת עֶצֶב.
שֶׁמָּא אֲטִימוּת.
וְאוּלַי!
לֹא מְדֻבָּר בְּמִדַּת הָרַחֲמִים.
אֶלָּא בִּשְׁרִירוּת לֵב,
וְהַלֵּב לֹא מֵבִין.
לַחְלוּחִית הָעַיִן הִיא הַדָּבָר הָרַךְ וְהַקָּשֶׁה,
בְּרוּחֵנוּ וּבְנַפְשֵׁנוּ,
וּבָהֶם יִגְדַּל דּוֹר דּוֹר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה