כתב את הביקורת שמואל גורדון
סרטו האחרון של אסי דיים - ד"ר פומרנץ - הרשים אותי וכתבתי עליו ביקורת לפני שנתיים. לזכרו מעלה את הביקורת בלי לשנות ולו מילה אחת:
תרבות 34: הסרט 'ד"ר פומרנץ
"ד"ר פומרנץ" סרטו של אסי דיין מספר על פסיכולוג נטוש ואבוד שמתפרנס מהשכרת מרפסת דירתו בקומה ה-12 לאלו החפצים לסיים את חייהם כאן ועכשיו. הסיפור קטן, הסרט קטן, אך איכותו גבוהה. הוא משובץ הומור בעיקר בתחילתו עד שהקהל צוחק בקול רם, אלא שהבדיחות המתוחכמות נועדו בעיקר כדי לעדן ולהחליש את עוצמת היאוש והחידלון שנושבים מהסרט.
רעיון מרכזי של דיין הוא כי בדידות היא אחת המחלות המסוכנות ביותר, ורעיון זה זכה לאישוש במחקרים עדכניים. נשמע כה נכון עד כי קשה להתמודד עימו. ברם אצל הכותב התגבשה לפני זמן רב הגישה שיש להבחין בין להיות בודד לבין להיות לבד.
בדידות היא אורח חיים שנכפה עליך בניגוד לרצונך ואכן היא בגדר "איום קיומי". לעומת זאת לחיות לבד היא צורת חיים על פי בחירה, מרצונך החופשי; רוב בני האדם זקוקים מדי פעם לחיות לבד, מידת הזמן שהם זקוקים לה שונה מאחד לשני, וישנם גם כאלו הזקוקים לתקופות ארוכות. כנראה שאסי דיין אכן סובל מבדידות כפויה וניסה ליטול את נפשו במו ידיו יותר מפעם אחת; אבל אסור לעשות הכללה כה גורפת כפי שעשה בסרטו.
השחקנים כולם, החל מאסי דיין שמשחק בתפקיד הראשי, נותנים הופעה מעולה; הם זורקים לנו הצופים שפע רמזים לסרטים אחרים ויוצרים אחרים. אילו היה רגע מת בסרט יכול היה הצופה לפענח את הרמזים, אולם הסרט האיטי לכאורה אינו מותיר רגעים פנויים או ירידת מתח ועניין.
ושתי השוואות: הסרט מזכיר את מחזותיו של חנוך לוין, ומי שאוהב אותם (אינני נמנה על אלו) יאהב גם את הסרט הזה. לטעמי האישי, הסרט עולה בהומור וביאוש על לוין, ואסי דיין מציג אותם בדרך יותר נגישה לקהל הצופים.
והשוואה שניה היא לסרט "הערת שולים". יש דמיון מסוים בין הסרטים; אנשים קטנים, לבוש מרופט; אבל הסרט של אסי עולה בשתי דרגות בתחכום, בפילוסופיה המוסתרת, בהומור ובחידלון. המניעה היחידה לזכייתו באוסקר של השנה הבאה היא העישון האינטנסיבי של ד"ר פומרנץ-אסי. אתם הרי יודעים שהעישון כמעט אסור בסרטים אמריקאים (אם כי ב"הארטיסט", מועמד לסרט הטוב ביותר [שלא בצדק] מעשנים אפילו יותר).
אתם עדיין שואלים "ללכת לראות או לא ללכת?" אל תהססו, סרט איכות שכדאי לראות, שמעורר מחשבה; יצירת אמנות קטנה ודחוסה.
סרטו האחרון של אסי דיים - ד"ר פומרנץ - הרשים אותי וכתבתי עליו ביקורת לפני שנתיים. לזכרו מעלה את הביקורת בלי לשנות ולו מילה אחת:
תרבות 34: הסרט 'ד"ר פומרנץ
"ד"ר פומרנץ" סרטו של אסי דיין מספר על פסיכולוג נטוש ואבוד שמתפרנס מהשכרת מרפסת דירתו בקומה ה-12 לאלו החפצים לסיים את חייהם כאן ועכשיו. הסיפור קטן, הסרט קטן, אך איכותו גבוהה. הוא משובץ הומור בעיקר בתחילתו עד שהקהל צוחק בקול רם, אלא שהבדיחות המתוחכמות נועדו בעיקר כדי לעדן ולהחליש את עוצמת היאוש והחידלון שנושבים מהסרט.
רעיון מרכזי של דיין הוא כי בדידות היא אחת המחלות המסוכנות ביותר, ורעיון זה זכה לאישוש במחקרים עדכניים. נשמע כה נכון עד כי קשה להתמודד עימו. ברם אצל הכותב התגבשה לפני זמן רב הגישה שיש להבחין בין להיות בודד לבין להיות לבד.
בדידות היא אורח חיים שנכפה עליך בניגוד לרצונך ואכן היא בגדר "איום קיומי". לעומת זאת לחיות לבד היא צורת חיים על פי בחירה, מרצונך החופשי; רוב בני האדם זקוקים מדי פעם לחיות לבד, מידת הזמן שהם זקוקים לה שונה מאחד לשני, וישנם גם כאלו הזקוקים לתקופות ארוכות. כנראה שאסי דיין אכן סובל מבדידות כפויה וניסה ליטול את נפשו במו ידיו יותר מפעם אחת; אבל אסור לעשות הכללה כה גורפת כפי שעשה בסרטו.
השחקנים כולם, החל מאסי דיין שמשחק בתפקיד הראשי, נותנים הופעה מעולה; הם זורקים לנו הצופים שפע רמזים לסרטים אחרים ויוצרים אחרים. אילו היה רגע מת בסרט יכול היה הצופה לפענח את הרמזים, אולם הסרט האיטי לכאורה אינו מותיר רגעים פנויים או ירידת מתח ועניין.
ושתי השוואות: הסרט מזכיר את מחזותיו של חנוך לוין, ומי שאוהב אותם (אינני נמנה על אלו) יאהב גם את הסרט הזה. לטעמי האישי, הסרט עולה בהומור וביאוש על לוין, ואסי דיין מציג אותם בדרך יותר נגישה לקהל הצופים.
והשוואה שניה היא לסרט "הערת שולים". יש דמיון מסוים בין הסרטים; אנשים קטנים, לבוש מרופט; אבל הסרט של אסי עולה בשתי דרגות בתחכום, בפילוסופיה המוסתרת, בהומור ובחידלון. המניעה היחידה לזכייתו באוסקר של השנה הבאה היא העישון האינטנסיבי של ד"ר פומרנץ-אסי. אתם הרי יודעים שהעישון כמעט אסור בסרטים אמריקאים (אם כי ב"הארטיסט", מועמד לסרט הטוב ביותר [שלא בצדק] מעשנים אפילו יותר).
אתם עדיין שואלים "ללכת לראות או לא ללכת?" אל תהססו, סרט איכות שכדאי לראות, שמעורר מחשבה; יצירת אמנות קטנה ודחוסה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה