השביל שלא נבחר שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט בשנת 1914 נחשב לאחד השירים החשובים והקלאסיים בספרות האמריקנית. בשנת 2000 נבחר כשיר האהוב ביותר על האמריקנים.
כמה יפה התבונן וכמה הפליא לכתוב יגאל סרנה על בית הקברות הזה לפני כמה שנים: לפנות ערב נעול השער ויש לטפס על החומה כדי לבוא אל בית העלמין בן 109 השנים ברחוב טרומפלדור. זהו גן אבן וחבצלות, מבוגר מהעיר בשבע שנים ומכיל כחמשת אלפים קברים. מקבר חלל החולירע של 1902 ועד סמי עופר ואפרים קישון, נחום גוטמן ושושנה דמארי, שינקין ונורדאו וחיים ברנר. פנתיאון האומה. טרם חושך קרב הים, ורוחו המלוחה מפוררת את המצבות כמו את כל בתי העיר. כל תל אביב בנויה מחומרים רשלניים של קבלנים שאצה להם הדרך. טרם סיימו להקים גורד שחקים, וכבר נשבר השיש בתחתיתו. ראו למשל את מגדל נצב"א שמזרקתו יבשה ולוחותיו מנופצים. אין תפארת בעיר הזאת. טרומפלדור הוא בית קברות צפוף שערך חלקה בו כדירונת בברלין. בין הטמונים ה"גלמוד" הוא המנוח הכי נפוץ. עשרות קברים כאלה פזורים פה. כמה יפה המילה הזאת, טעונת עצב ובדידות. זה חסר הבית, הזר, החלוץ שטרם נטע שורש. מרגע הקמתה של העיר העברית הזו נמשכו אליה גלמודים וניצולים שחיו בה לבדם בדירות חדר, מרתפים, חדרי הסקה וגג. ברגע זה יושב מולי גלמוד בבית הקפה שלי. קורא עיתון, לוגם קפוצ'ינו, לבדו אך מוקף חיים. זו ברכת העיר. על קברי הגלמודים פלטת בטון ועליה: "פ.נ. גלמוד". במשך השנים קרסו מצבות הפאר שעליהן נחרת פעם: "לעולם לא נשכח", או "שלום לך אב יקר/ בקבר, האם לך קר?" או "פעוטתנו הנחמדת צפרירה". מתי חולירע ופרעות, עשירים ואלמונים שרק חבצלת החוף מתעקשת לפרוח על קברם.
ראיתיו נידף
ברחובות קרים מוכי גשם וחידלון
נימיו איבדו את סם החיים
את קרני השמש את הכלורופיל
אין צבע בלחיו
הירוק אזל
זמנו תם.
עלה מרשרש ברוח סתיו
מחפש קבר אחים.
כל שנה ושנה מוריק הדשא
ועולה החמה ויורד המטר כל שנה ושנה אדמה מתחדשת מלבין החצב ומזהיב ההדר כל שנה נולדים אנשים לרוב לדמעות ולצחוק, לאחווה ושנאה יש מישהו הרוצה רק טוב גם השנה...
העולם מלא בהרבה דברים ואני בחיים שלמים אדע רק את מה שאני צריך לדעת ולעשות את מה שנבראתי לו לא כי אני צריך לקחת איתי משהו אלא כדי להנחיל, ורק כך העולם מוסיף דבר לעצמו ואם לא הנחלתי היה כלא היה.
לא אכפת לי שתבואי תנעצי מזלג ונדמם אהבה לא אכפת לי ממש, שסוף הדורות אינו ממש סוף אלא התחלה חדשה של היווצרות לא אכפת לי שהנצח הוא לופ של רגע טוב או רע לא אכפת לי שהירוק נשאר ירוק העיקר שתהי בעולמי
פעם היה לי ברוש שנעמד על הראש, חשב הברוש איך זה להיות שונה, וכך ראה הכל הפוך. העצים לא צחקו, אף לא צייצו הציפורים. מלבד כאב הראש הכל נשאר במקום ישב וחשב, איזה רוח שטות נכנסה בו וחזר להיות ברוש עם ראש במקום הנכון.
פעם הייתי נובח בלילות קרים, לא שזה שינה משהו. היום אני נוכח שגם בחמים זה לא משנה. בעתיד אלחש אל הירח ואומר לו כך: יה ירח יה ירח למה רק עליי, אתה לא זורח. והוא בטח ישיב אין בי אהבה.
כאשר אשב על ספסל בקצה העולם, אסתכל מטה והכל יראה לי אותו דבר. כמו ממטוס, אפשר שאטוס נגד כיוון הזמן כדי לראות את תחילתם של דברים ואולי עם כיוון השעון להקדים את העשוי להתרחש מסך של עננים יחצוץ בין הנראה לאפשרי כך שהכל תלוי כמו כדור בקשר דמיוני בחלל עמוק.