הַשָּׁעָה הַכְּחֻלָּה/מאיר ויזלטיר
לְפָנִים, כְּשֶׁהָייתִי עֵר בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר
עוֹמֵד עַל הַגַּג, מַשְׁקִיף עַל הָרְחוֹב
רוֹאֶה חַלּוֹן נִדְלָק, מַלְבֵּן שֶׁל אוֹר
בְּחוּץ חָשׁוּךְ וּמֵת, הָיִיתִי אוֹמֵר
בְּלִבִּי: מִישֶׁהוּ כְּבָר קָם לָעֲבוֹדָה.
הַיּוֹם, אַחֲרֵי כָּל הַמֵּתִים שֶׁלִּוִּיתִי
לְפִנָּתָם, כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר בַּשָּׁעָה הַכְּחֻלָּה
מִתְעַטֵּף וְנִגָּשׁ לַחַלּוֹן וְרוֹאֶה
חַלּוֹן נִדְלָק מִנֶּגֶד, אִנִי אוֹמֵר:
מִישֶׁהוּ חוֹלֶה, לֹא מַרְגִּישׁ טוֹב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה