מילים: יוסי ארדיטי
כְּמוֹתִי,
צָעֲדוּ מֵאוֹת אֲלָפִים,
מִכִּכְּרוֹת הָעִיר,
אֶל דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה.
הַנּוֹשֵׂא כָּאוּב,
אַךְ הַמַּבָּטִים אֶל עָל,
וַאֲנִי בְּתוֹךְ עַמִּי יוֹשֵׁב,
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב"
כִּי אֵין יָכֹלְתָּ לִקְנוֹת מִשְׁכָּנוֹת,
שַׁאֲנַנִּים היינו.
זֶהוּ מַסָּע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִחוּד עַם ,
עַם שֶׁמַּנְהִיגָיו נְטָשׁוּהוּ ,
כִּי הֵם מוּרָמִים מֵעַם .
זֶהוּ לַיְלָה, שֶׁעַם הֶחְלִיט,
לֹא עוֹד,
מוּבָל כְּשֶׂה לָעֲבוֹדוֹת לְלֹא גְּמוּל, נִצּוּל, וּכְפִירָה בְּעִקָּר.
צָעַדְתִּי וְגַאֲוָתִי בְּרֹאשׁ חוּצוֹת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה