- אחרי המלחמה - 2
(ביער חולדה 1949)
...לפתע נדם קולה.
נעלמו עצי האורן.
צללים, כמפצלצות אפורות,
זוחלים קרוב,
מטשטשים את פניה.
השמים, כונכיה שחורה
והוא בתוכה.
שמש החורף מדממת
את קרניה הגוססות
מאפילה את ענפי האורן
מוחקת את צהלת
הסביונים והכלניות.
פיו מלא בחול.
הוא מוחה את הזיעה ממצחו.
מישהו, אולי משהו,
לועג לו -
צוויחה פולחנית.
רסיסים שורקים.
הגיפ עולה על מוקש.
חבריו. גוויות קרועות.
בגדיו ספוגים בדמו של דן,
הוא לוחץ את כף ידו הפתוחה
על הפצע הפעור בצווארו
של דן,
בגדיו ספוגים בדמו של דן
טעם הדם בפיו
הוא נושם דם
דם על פניו
על ידיו,
בעיניו -
דן! הוא צועק,
אל תמות!
דן מת -
כמו מעולם לא היה.
הזעם הנורא מאיים לבלוע
את שפיותו.
בחילה חונקת את גרונו.
התחושה המבעיתה
מה בו, מאימת
להוציאו מדעתו.
ייסורים.
אימה.
דמות ידידו המת
צפה לנגד עיניו...
מישהו נוגע בידו -
לוחץ
הוא סובב את ראשו.
מתוך הגיהנום המשתולל בתוכו
הוא הביט
לתוך פניה המורמים,
לחייה החיוורות,
עיניה הזורחות.
אהבה - חיים?
”כן,“ אמר.
רוח ערב קלה
החלה נושבת
ראשי הברושים נעו
רינונים של דרורים
מכל עבר.
הביטו זה בזה -
מעונים.
הוא אחז בידה.
דוממים ישבו
מקשיבים לקול
מתיהם,
עינהם עוקבות אחר
שמש החורף
מדממת את קרניה
האחרונות
על צמרות
העצים. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה