מילים יוסי ארדיטי
הָלַכְנוּ לִרְאוֹת, הָלַכְנוּ לֵהָנוֹת!
וְרָאִינוּ יוֹתֵר, מֵאֲשֶׁר אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב.
זֶה הָיָה מַפְתִּיעַ.
לִפְעָמִים חֲלוֹמוֹת הֵם סִיּוּטִים
אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי אֵיךְ אֶפְשָׁר לְשַׁמֵּר סִיּוּטִים
אֵיךְ אֶפְשָׁר לִבְנוֹת תִּלֵּי תִּלִּים, וְאַרְמוֹנוֹת שֶׁל סִיּוּטִים
מֵחַיִּים בְּתוֹךְ חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים.
כֵּן זֶה נִשְׁאַר בַּמִּשְׁפָּחָה, כָּךְ נִדְמֶה לִי
עַד שֶׁזֶּה מִתְפָּרֵץ כְּמוֹ הַר גַּעַשׁ, מַאְדִּים פְּנֵי רַבִּים,
זוֹהִי צוּרָה שֶׁל אֻמָּנוּת אוֹ אָמָּנוּת,
זְעָקוֹת מִתּוֹךְ הַיֹּפִי הַנִּרְאֶה, וְאוּלַי
בְּמִדָּה הָרוֹחֶשֶׁת מִתַּחַת פְּנֵי הַשֶּׁטַח!
לִפְעָמִים אֻמָּנוּת הִיא שְׂרִיטָה, שֶׁגּוֹרְרִים.
חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה מְבֻלְבָּל,
הֲרֵי אֲנִי בִּסְרִיטָתִי, הַדַּבֶּשֶׁת שֶׁל רוּחִי.
תַּעֲרוּכָה יָפָה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה