כְּשֶׁיָּבוֹא הַבֹּקֶר

מילים יוסי ארדיטי

כְּשֶׁיָּבוֹא הַבֹּקֶר,
וַאֲנִי כְּבָר עֵר מֵהַלַּיְלָה שֶׁעָבַר,
גְּשָׁמִים סוֹעֲרִים יַרְטִיבוּ אֶת שְׁנָתִי הַנּוֹדֶדֶת,
בְּמִדְבָּרִיּוּת הַשִּׁכְחָה.
וְאֵין חֲלוֹם בַּלָּהוֹת, שֶׁיַּחְזִיר אוֹתִי אֶל מְצִיאוּת עַכְשָׁוִית,
שֶׁאֵינָהּ מְצִיאוּת כְּלָל.
מְדַדֶּה בֵּין הַזְּמַנִּים, שֶׁיְּכוֹלִים לְהַצְמִיחַ זְמַן אַחֵר וְלֹא מוֹכֵר,
זֶהוּ זְמַן בֵּין הַטִּפּוֹת.
זְמַן רָטֹב. שֶׁאֵין בּוֹ בֶּכִי וּמָזוֹר, נַחֲלָתוֹ שֶׁל הַכּוֹאֵב בְּאֵין חֲלוֹם,
הֵיכָן נֶאֱסָפִים הַחֲלוֹמוֹת הַנִּשְׁכָּחִים?
הֲרֵי אֵין לָהֶם תָּאֵי זִכָּרוֹן, שֶׁיַּעֲלוּ מִן הָאוֹב, חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים.
הַלַּיְלָה מִתְאָרֵךְ, וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ לַבֹּקֶר, שֶׁמְּמָאֵן לְהַעֲלוֹת אֶת הַשַּׁחַר.
וְכָךְ צִפּוֹרֵי לַיְלָה צָדִים, רְגָעִים בִּלְתִּי נִשְׁכָּחִים,
שֶׁל מַחְשְׁבוֹת דְּלִי בִּינָה .