שאול טשרניחובסקי / אנחות-כנור

אנחות-כנור/ שאול טשרניחובסקי

על נהרות בבל בגאונם שטפו
ישבנו, דמונו, בכינו;
על ערבי הנחל, שאבל עטפו,
מצלתים וכנור תלינו...
אל קשי-יום נדחים לששון יכספו,
אל העיר הכנור יהינו;
ויגעו במיתרים הרוחות נפחו,
ולמגע עדנים הם דומם נאנחו.

עוד נאזין הקולות...ובאחרית הדורות
בערפלי מאות השנים
הכנור יעירו אנחות רק מרות,
בקינה נמירה הרננים,
ועד סוף אלפי שנים כמים נגרות
אך תאבל נפש הבנים.
כי נעיר שיר ששון, מנגינה אך רכה,
לה עמקי-לב יענו בתלונה מאד דקה.

ומה קץ החזון? מי יוכל - ענני!
למענה אך שוא, הה, חכיתי,
לשוא גם בספרים הונעתי את עיני,
לשוא, הה, חשבתי, הגיתי.
חלום טוב חלמתי - אמרתי: יתעני,
ורע לא אויתי - שויתי,
לשוא, הה, לחזון פתרונים בקשתי,
בפח לא עוד אצא בהגיגי נוקשתי.

מי ישיר השירה הזאת באחרונה?
אם קצה תשמענה אזנים?
ואולי למראה השבים ציונה
תפסק זאת שירת הנכאים - 
תהי, שירת נצחון, תריע בגאונה,
לה יען קול תוף ומצלתיים?
או בזעקת שבר, באחרית הימים,
השירה-הקינה תנתק... לעולמים..