גל ברזילי
זֶה לֹא הַלַּיְלָה שֶׁלִּי.
אֲנִי לֹא אוֹהֵב לֵילוֹת אֲרֻכִּים.
הַחֹשֶׁךְ בָּהֶם מַטְרִיד,
סָפוּג בְּלַהַט הַיּוֹם,
דּוֹמֶה שֶׁאֵין לוֹ חַיִּים מִשֶּׁלּוֹ
וְהוּא חוֹדֵר לַתּוֹכִי בַּחֲלוֹמוֹתָיו הַמּוּזָרִים.
כֵּיוָן שֶׁכָּךְ עוֹד לֹא נִפְרַדְתִּי מִשְּׂמִיכַת הַפּוּךְ שֶׁלְּצִדִּי,
אֲנִי מְחַבֵּק אֶת רֵיחוֹת מַעֲשַׂי הָאַהֲבָה הַסְּפוּגִים בָּהּ
מִתְּקוּפוֹת שׁוֹנוֹת בְּחַיַּי, נִסְתָּרִים בָּרְוָחִים שֶׁבֵּין נוֹצוֹת הָאֲוָז
הַסִּינְטֶטִיּוֹת, מְנַחֲמִים אֶת הַשָּׁעוֹת הָאֲרֻכּוֹת
טֶרֶם נֶעֱצָמוֹת עֵינַי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה